מקור הבלבול בין שני הפעלים גמא (באל"ף) וגמע (בעי"ן) הוא כבר בתנ"ך, אז אין זה פלא שהם ממשיכים לבלבל אותנו
עד היום!
גימא – עבר במהירות, גימא מרחקים.
כמו בספר איוב: [הֲתִתֵּן לַסּוּס גְּבוּרָה] בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז, יְגַמֶּא-אָרֶץ (איוב לט כד)
-
אבל בתלמוד יש שימוש בצורה גמא (בבנין קל!) דווקא במשמעות של שתיה:
כדי גמיאה (שבת עז), מיני גמאים (אסתר רבא, גם ושתי)
גמע – בלע נוזל.
אבל בספר בראשית נמצא גם הכתיב באל"ף (ובבנין הפעיל):
-
וַיָּרָץ הָעֶבֶד, לִקְרָאתָהּ; וַיֹּאמֶר, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ (כד יז).
ומעניין שכבר בתלמוד תמהו על הכתיב הנכון: "חלב כדי גמיעה: איבעיא (הבעיה) להו כדי גמיאה או כדי גמיעה
א"ר נחמן בר יצחק (בראשית כד) הגמיאיני נא מעט מים מכדך" (שבת ח עז).
כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2008