מקור הבלבול בין שני הפעלים גמא (באל"ף) וגמע (בעי"ן) הוא כבר בתנ"ך, אז אין זה פלא שהם ממשיכים לבלבל אותנו עד היום!

גימא – עבר במהירות, גימא מרחקים.
כמו בספר איוב: [הֲתִתֵּן לַסּוּס גְּבוּרָה] בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז, יְגַמֶּא-אָרֶץ (איוב לט כד)

• אבל בתלמוד יש שימוש בצורה גמא (בבנין קל!) דווקא במשמעות של שתיה:
  כדי גמיאה (שבת עז), מיני גמאים (אסתר רבא, גם ושתי)

גמע – בלע נוזל.
אבל בספר בראשית נמצא גם הכתיב באל"ף (ובבנין הפעיל):

• וַיָּרָץ הָעֶבֶד, לִקְרָאתָהּ; וַיֹּאמֶר, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ (כד יז).