מילון השפה העברית

1. רָב
מנהיג דתי ביהדות; מורה הלכה; מורה.

		יהושוע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר.
(אבות א ו)

שתי צורות רבים:
רבים, רבּוֹת (כמו: גבירותיי ורבותיי).

באנגלית: rabbi.

2. רָב
ארכאי: תואר לאמורא שנסמך בבבל.

רַב
הרבה (תואר).

*ברבים: רַבִּים

.

באנגלית: many.

רַב־
עיקרי; ממונה; חשוב.

ביידוע: וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל (יונה א ו).
בנקבה: רַבַּת בְּנֵי-עַמּוֹן (ירמיהו מט ב).
ברבים: רַבֵּי־

		וַיִּשְׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים, וּנְבוּשַׁזְבָּן רַב-סָרִיס, וְנֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר רַב-מָג--וְכֹל רַבֵּי מֶלֶךְ-בָּבֶל.
(ירמיהו לט יג)

באנגלית: chief.

רָב
היה או נהיה בכמות גדולה.