השפה העברית - איך נקבע מין של מילה?

כללי

מינן של המילים שמקורן בעברית העתיקה הוא קדום ואיננו יודעים היום איך הוא נקבע. במילים שהתקבלו בעברית בתקופות מאוחרות יותר ניתן במקרים מסויימים לשער איך נקבע המין. למשל:

מילה המגיעה משפה זרה עשויה לקבל את המין הדקדוקי שהיה לה באותה השפה.
מין המילה נקבע לפעמים על פי צליל ההברה האחרונה שלה בשפה הזרה: אם הצליל דומה לסיומת נקבית בעברית (סיומת ה' או ת'), המילה תקבל מין נקבה, ואחרת - מין זכר.
מילים המחודשות על בסיס של שורשים קיימים בעברית מקבלות את מינן על פי המשקל שהן נוצרו בו.
לפעמים יש לצליל של המילה חלק בבחירת המשקל. לדוגמה:
- המילה קלטת נוצרה כמקבילה עברית למילה הלועזית קסטה, שיש לה משקל נקבי.
- המילה פגש נוצרה כמקבילה זכרית לפגישה - אולי מתוך כוונה להשתמש בצרה מקוצרת, צבאית.

כלים ומכשירים

יש הרבה שמות של כלים שקיימים גם במשקל זכרי וגם במשקל נקבי. לרוב, הצורת הנקבית חודשה מאוחר יותר והיא מסמנת כלי משוכלל יותר או חזק יותר:

מברג - מברגה
מקדח - מקדחה
מגרף - מגרפה
מכבש - מכבשה
מסרק - מסרקה, וכו'

מודעות למין המילה

עד לזמן המודרני לרוב לא קישרו בין המין הדקדוקי של המילה לבין המין הביולוגי המתאים לה. דוגמה תנ"כית אחת להתאמה כזאת נמצאת בספר ירמיהו: כִּי-לֻקְּחוּ בָנֶיךָ בַּשֶּׁבִי, וּבְנֹתֶיךָ בַּשִּׁבְיָה (מח מו). כיום ניכרת מגמה לחפש מקבילה נקבית לשמות הזכריים במילים שהן שמות מקצועות או תארים אנושיים, וכן בשמות בעלי החיים. לא תמיד זה אפשרי: יש מונחים מסויימים, למשל ראש הממשלה, ודרגות מסויימות (אלוף, סרן וכד') המשמשים גם לזכר וגם לנקבה.

דוגמה מעניינת לשינוי הזה היא סדרת הטלוויזיה "המלאכים של צ'ארלי" משנות השבעים, שכיכבו בה שלוש נשים. בשעתו, שם הסדרה נשמע תקין, אבל לפני כמה שנים, כשהוקרן בארץ סרט באותו השם, כבר נשמעו טרוניות מדוע לא נקרא הסרט "המלאכיות של צ'ארלי".

בעלי חיים

ב◄תנ"ך יש כמה שיטות להבחין בין המינים בבעלי החיים. שיטה אחת, שהיא אולי העתיקה ביותר, היא להשתמש במילים שונות לזכר ולנקבה: אריה-לביאה, גמל-נאקה, חמור-אתון, תיש-עז. בשמות של בעלי חיים אחרים, קיימת בתנ"ך שיטתיות בשמות הזכר והנקבה: כבש-כבשה, סוס-סוסה, עגל-עגלה, פר-פרה, צבי-צבייה. אצל בעלי חיים נדירים יותר, השמות הם לרוב שמות כלליים שאינם בעלי זהות מינית. במקרים אלה, אפשר להבחין בין המינים באמצעות מילים אחרות במשפט, כגון הפועל או שם המספר. לדוגמה: וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן-הַיַּעַר (מלכים ב ב כד) – הכוונה כנראה לשני דובים ממין נקבה.

עם התפתחות הלשון נוספו צורות נקבה לבעלי חיים נוספים. בלשון חז"ל מוצאים את צורות הנקבה האלה: דובה, זאבה, חזירה, חמורה וכלבה; וגם עיזה ותישה, שלכאורה אין בהן צורך [◄אבינרי, 163]. מאז תקופת ההשכלה, התחזקה מגמה זאת, ונוצרו צורות נקבה לבעלי חיים נוספים.

הנה כמה דוגמאות:

מתוך "אוסף שירים לילדים" (תרס"ה): "החתלתולה" (ש' בן ציון).
ביאליק: שלום רב שובך ציפורה נחמדת
ועוד שמות שנגזרו באותו האופן: נמר - נמרה, קוף - קופה, ברווז - ברווזה, קיפוד - קיפודה

הגזירה של צורת הזכר מצורת הנקבה נדירה יותר, אבל גם היא קיימת:

הקרפדה והקרפד - יונתן רטוש בתרגומו ל"הרוח בערבי הנחל" (1956). דן אלמגור (1970) .
הלטאה והלטא - גידי קורן בתרגום לשיר המקסיקני "הג'וק" (וגם רפאל אליעזר בתרגום לשירי לורקה)
הארנבת והארנב - ביאליק: בן ארנבת (השם ארנב הוא מאוחר יחסית).

מעניין לשים לב, שלא תמיד אפשר ליצור לכל שם של בעל חיים צורה זכרית וצורה נקבית. למשל, מה צורת הרבים של דובה? (דובים או דובות?) מה צורת הרבים של דבורה? (דבורים או דבורות?). בעיה נוספת קיימת במילים כמו ציפור, שבהן אין התאמה בין הצורה הדקדוקית (זכר) לבין המין הדקדוקי (נקבה).

שמות נקביים כחלק מהטיה של שם או פועל

תופעה מעניינת שקיימת לעיתים בעברית המודרנית היא גזירה של צורה נקבית בהטיות שונות, בעוד שהצורה הנקבית הבסיסית אינה קיימת או אינה תקינה.
למשל:

"קורבנתו של האנס", "עבדתכם הנאמנה", ◄בת זוגתו.
הצורות סבורתני, כמדומתני, וכו'