השפה העברית - *סמך או שין שמאלית?

ב◄פרוטושמית התקיימו, ככל הנראה, שלושה עיצורים שונים: שׁ, שׂ, ס.
בשפות השונות שהתפתחו מן הפרוטושמית עברו העיצורים מעתקים שונים:
בערבית – ה-ס וה-שׁ התאחדו להגה אחד (ס); ה-שׂ נותרה כהגה נפרד (שׁ).
בעברית (מתקופת המשנה ואילך) – ה-ס וה-שׂ התאחדו להגה אחד (ס); ה-שׁ נותרה כהגה נפרד.

בעברית המקראית הקלאסית (התקופה שלפני חורבן בית ראשון), לעומת זאת, כנראה כן היתה אבחנה משולשת, אלא שאז ה-שׂ דמתה יותר ל-שׁ, ולכן גם הסימן הגרפי המשותף 'ש'.

כעת נשאלת השאלה: מה קרה בתקופת המשנה לכל אותן מילים שנכתבו במקרא ב-שׂ? התשובה היא, שהיו מעורבות בכך שתי מגמות:

1. ככל שהמילה נפוצה יותר במקרא (כגון הפועל 'עשה'), כך גוברים סיכויי ה-שׂ לשרוד בה. ולהפך: ככל שהמילה נדירה יותר במקרא (כגון 'שׂיד'), כך גוברים סיכויי ה-שׂ להפוך ל-ס ('סיד'). מדוע? כי הכתיב הרבה יותר שמרני מההגייה. וככל שרגילים לכתוב מילה מסויימת באופן מסויים, כך קשה יותר לשנות את ההרגל.

2. ככל שהטקסט יותר אותנטי (כלומר, שעבר פחות "תיקונים" בידי מעתיקים), כך גוברים הסיכויים שהכתיב ידמה יותר להגייה, ושתופיע ס במקום שׂ.
דוגמא מובהקת לכך היא אחת מאגרות שמעון בן כוסבה (בר כוכבא), שבה כתוב (יש לקרוא בטון מאיים): "שאני נֹתן ת כבלים ברגלכם כמה שעסת[י] לבן עפלול" – אפילו הפועל 'עשה' ב-ס!
הכתיב באיגרת כל-כך מושפע מההגייה, עד שבמקום 'את הכבלים' כתוב "ת כבלים"…

מעניין לציין בהקשר זה, שבספרי המקרא המאוחרים (שנכתבו אחרי חורבן הבית) יש עדויות לכך שכבר אז ה-שׂ נהגתה כ-ס. זאת אפשר לשער מתוך תופעה הקרויה 'היפרקורקציה', או תיקון יתר, שבה המנסח חושב שהוא מתקן שגיאה נפוצה, אך למעשה הוא מקלקל לשון טובה לחלוטין. כאן הדברים אמורים לגבי מילים שנהגו אז כ-ס, אבל בטעות סברו לגביהן שהן אמורות להיכתב ב-שׂ. כדוגמא אביא את הפסוק מאיוב (ו' ב): "לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי" – "כעשׂי" במקום 'כעסי'.

אבל בפועל, יש מקרים רבים, חלקם במקורות וחלקם חדשים, שבהם כותבים את שתי המילים הללו באות סמ"ך. למעשה, הבעיה התחילה כבר בשימוש בשי"ן השמאלית בעברית הקדומה שכן זהו שריד מנוון לשפה שקדמה לעברית, שבה היתה הבחנה בין השי"ן השמאלית לבין הסמ"ך ובינן לבין הצד"י. למשל אפשר לראות את זה היום במילים שׂחוק וצחוק.

בגלל שהפסקנו להשתמש בעברית בכתב מנוקד, אי אפשר יותר להבדיל בין הכתיב של שי"ן ימנית ושמאלית. לכן בשנים האחרונות יש נטיה באקדמיה להעדיף תמיד כתיב בסמ"ך, כדי למנוע בלבול בין שי"ן ימנית ושמאלית. אני אישית חושב שזה חבל ואנחנו מאבדים כך הבחנות חשובות. לדעתי שווה להתאמץ ולשמור על השי"ן השמאלית הזאת.

התחלפות שי"ן שמאלית בסמ"ך במקרא:

[חרס] כְּלִי-חֶרֶשׂ (ויקרא יד נ); וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ, לְהִתְגָּרֵד בּוֹ (איוב ב ח).
[כעס] כִּי-לֶאֱוִיל, יַהֲרָג-כָּעַשׂ; וּפֹתֶה, תָּמִית קִנְאָה (איוב ה ב), וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי; וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם (איוב יז,ז), לוּ--שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי (איוב ו ב).
[ספק כפיים] יִשְׂפֹּק עָלֵימוֹ כַפֵּימוֹ (איוב כז כג).
[סערה] יִשָּׂאֵהוּ קָדִים וְיֵלַךְ; וִישָׂעֲרֵהוּ, מִמְּקֹמוֹ (איוב כז כא).
[כרס] מִלָּא כְרֵשׂוֹ מֵעֲדָנָי (ירמיהו נא לד), לעומת המשנה: "כְּרֵסָהּ בין שיניה" (ראש השנה ב ט).
[סב] גַּם-שָׂב גַּם-יָשִׁישׁ בָּנוּ--כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים (איוב טו י).
[סיד] וְהָיוּ עַמִּים, מִשְׂרְפוֹת שִׂיד (ישעיהו לג יב), עַל-שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ-אֱדוֹם, לַשִּׂיד (עמוס ב א).
[סכין] וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ-- אִם-בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה (משלי כג ב)
[סתם] גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ, שָׂתַם תְּפִלָּתִי. (איכה ג ח)

התחלפות שי"ן שמאלית בסמ"ך בלשון חכמים:

[שָׂפֹק] הלמד על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד; והלמד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות. (מסכת אבות ד ו)
[שׂיח] בני אדם עומדין ומְסִיחִין.

ולגבי החלטות האקדמיה בנושא זה:

האקדמיה תומכת בנטייה העולה מלשון חז"ל לעבור לכתיב בסמ"ך, אבל אין החלטה גורפת בעניין.
בעבר קיבלה מליאת האקדמיה החלטה שהמילים "תפיסה" ו"פריסה" תיכתבנה תמיד בסמ"ך, אולם החלטה זו נגנזה מכיוון שהיא אינה פותרת את הבעיה בכללותה.
לאחרונה התפרסם ב"אקדם", ידיעון האקדמיה ללשון העברית, מאמר העוסק בבעיה זו:
אמנון שפירא, "ממדבר שין - על הסמ"ך הנכתבת בשי"ן", אקדם 26 (אייר תשס"ד, מאי 2004), עמ' 6-8.