השפה העברית

מקורות לעברית מקראית

כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2022
היסטוריה של העברית
היסטוריה של העברית
לדף הקודם | לדף הבא


(להב):

מהדורות התנ"ך

אין מהדורה "מקורית" של התנ"ך. לרשות המחקר עומדים כמה כתבי יד מימי הביניים, ומהדורת התנ"ך המודרניות משקפות בצורה זו או אחרת את כתבי היד הללו.

כאשר רוצים לבדוק מילה בכתבי היד של המקרא, מה שרצוי לעשות, זה לבדוק את כתבי היד עצמם. אבל יש קיצור דרך: ללכת לפירוש דעת מקרא. במהדורות שלו יש בתחילת כל כל ספר רשימה של חילופי גרסאות מתוך כתבי היד העיקריים. את הרשימות הללו התקין הרב מרדכי ברויאר, מגדולי המבינים בתחום.

כתר ארם צובא

כתר ארם צובא או בשמו המדעי: כתב יד מכון בן צבי מס' 1, הוא כתב היד הטוב והמדוייק ביותר של התנ"ך מבחינת נוסחו והניקוד שבו. כתב היד נכתב בטבריה בראשית המאה העשירית לספירה. על הדיוק שלו מעידות הן בדיקות פנימיות והן השוואות עם כתבי יד אחרים, שהתבצעו על ידי חוקרים מכל העולם.

הדעה המקובלת היא שניקד אותו אהרון בן אשר בעצמו, שהיה מגדולי בעלי המסורה, אם לא הגדול שבהם. במשך למעלה מחמש מאות שנה, היה כתב היד בחלב (ארם צובא), ובפרעות שהיו שם נגד היהודים ב-1947 חלק ממנו נשרף. בשנת 1958 הוא הועלה ארצה. העתק שלו מוצג לצד המגילות הגנוזות בהיכל הספר במוזיאון ארץ ישראל.
הפניה עוד על הכתר ותולדותיו

מילונים לעברית מקראית

המילון הנפוץ ביותר לעברית מקראית הוא של גזניוס. לספר יצאו מהדורות רבות, וגזניוס עצמו לא ראה יותר מאשר את המהדורה ה-12 של מילונו. כל המהדורות שבאו אחריה עובדו על ידי פרנץ בוהל ואחרים. המהדורה ה-17 יצאה ב-1915, כ-50 שנה אחרי מותו של גזניוס .

כמה בריטים טובים לקחו את המילון הזה, שנקרא בחוגים מדעיים גזניוס-בוהל, ותרגמו אותו תוך עיבוד מקיף. לשלושת הבריטים קראו בראון, דרייבר ובריגז, והם פרסמו את גזניוס המאונגלז בהוצאה המכובדת של אוניברסיטת אוקספורד. למילון הזה קוראים על שמם, בי-די-בי (BDB). כיום אין למעשה מחלוקת שבי-די-בי הוא המילון המקראי הטוב ביותר, לפחות מבחינת החלוקות הסמנטיות שלו.

בשנים האחרונות מקובל יותר ויותר להשתמש גם במילון הגרמני קוהלר-באומגרטנר (KB), במיוחד מאז שתורגם לאנגלית. זהו מילון מעודכן יחסית, מהמחצית השנייה של המאה העשרים (בי-די-בי הוא מהמחצית הראשונה), והוא כולל את ההשגים הרבים של המחקר מאז יצא בי-די-בי (שלא לדבר על גזניוס). חוזקו העיקרי הוא בבלשנות המשווה, כמו השוואות לאוצר המלים של האוגריתית, האכדית, וכיו"ב, שפירות המחקר שלהם החלו לראות אור אמיתי רק במחצית השנייה של המאה העשרים. סטודנטים למקרא נזקקים לו דרך קבע.

דקדוק העברית המקראית

ספר הדקדוק הטוב ביותר שנכתב אי פעם לעברית המקראית הוא "דקדוק הלשון העברית" מאת גוטהלף ברגשטרסר (החלק הראשון יצא לאור ב-1917, החלק השני קצת אחריו, והחלקים השלישי והרביעי לא יצאו לאור מעולם עקב התרסקות המטוס של ברגשטרסר מעל האלפים). הדקדוק הזה מהווה יסוד כמעט לכל הדקדוקים שבאו אחריו, ועד היום לומדים חלקים נרחבים שלו בעל פה במסגרת התואר השני בחוג ללשון העברית (לפחות באוניברסיטת תל אביב). הוא תורגם לעברית בשנות השבעים, אבל התרגום מזעזע, וכבר עדיף להשתמש במקור הגרמני.

הסמכות של ברגשטרסר כל כך גבוהה, שגם הערות שהוא כתב "מתחת לקו", כלומר שזוהי דעתו האישית לגבי הטקסט, הפכו בחלק מהמקרים לסטנדרד.

ספר דקדוק מודרני וקריא יותר אך פחות ממצה מהדקדוק של ברגשטרסר, הוא A Grammar of Biblical Hebrew, שנכתב במקור בצרפתית על ידי פאול ז'ואון, ותורגם לאנגלית על ידי טקמיצו מוראוקה.





כל הזכויות שמורות © רוני הפנר / אתר השפה העברית 2004–2022