השפה העברית - לאמר ולומר

מי שקורא בתנ"ך רגיל לראות כמעט בכל פרק את המילה "לאמר": וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר (בראשית א כב), וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ לֵאמֹר (בראשית ח טו) וכו'. אפשר היה אם כן לצפות שזאת תהיה גם המילה המקובלת היום.

אבל היום הצורה הזאת כמעט לא בשימוש. היום מקובלת הצורה לוֹמַר, ושימו לב, שהצורה הזאת שונה מהצורה התנ"כית לא רק בכתיב אלא גם בניקוד ובהגייה: לאמור התנ"כית נהגית lemor (הא' נחה!), לומר נהגית lomar.

כיצד ומדוע נעלמה הצורה התנ"כית

הצורות לאמור ולומר מאפיינות תקופות שונות של העברית. הצורה לאמור היא כאמור צורת ◄שם הפועל בלשון המקרא, בעוד שהצורה לומר היא צורת שם הפועל ב◄לשון חז"ל. בלשון חז"ל צורות שם הפועל נוצרו בדרך כלל מתוך דמיון לצורת העתיד וכך נוצרה גם הצורה "לומר", מתוך אנלוגיה לצורת העתיד "אוֹמַר" או "יאמר". באופן דומה לזה נוצרו בלשון חז"ל צורות שם פועל אחרות: "לוֹכַל" (לאכול), לילך (ללכת), ◄לִסַּע (לנסוע) ועוד.

העברית של ימינו שיש לה כמה רבדים הסטוריים בוחרת לעיתים להשתמש במילה מתקופה אחת ולעיתים במילה מתקופה אחרת. במקרה זה הבחירה היתה בצורה המאוחרת יותר של לשון חז"ל.

כדי להשלים את התמונה, אפשר לציין שהמילה לאמר לא נעלמה לגמרי מלשוננו. היום עדיין משתמשים בה לעיתים כשרוצים לפרט החלטה או חוק. למשל: "חוק איכות הסביבה קובע לאמור: תוך שנה על כל הרשויות המקומיות להפחית את זיהום האוויר ב-30%".