תעזבהו יום יעזבך...

בשיר "נשל הנחש" של מאיר אריאל מופיע ביטוי מן המקורות:

מהו הביטוי שמצטט מאיר אריאל? ומדוע יש דגש בכ"ף של "יעזבךּ"

ובכן, הביטוי המקורי הוא יום תעזבִינִי ימים אעזבֵךְ, ומקורו בתלמוד הירושלמי (ברכות יד ד). רבי שמעון בן לקיש מצטט את הביטוי הזה מתוך המדרש "מגילת חסידים", ומפרש שאם אתה עוזב משהו ומתרחק ממנו, אל לך לצפות שישאר במקומו ויחכה לך: ההתרחקות תהיה גם מצידו, והחזרה אחר כך תהייה קשה כפליים.

התלמוד מביא שתי דוגמאות להתרחקות כזאת:

א. שנים שיצאו אחד מטבריא ואחד מציפורין ופגעו זה בזה בחדא משכנא (בבית אחד) לא הספיקו לפרוש זה מזה עד שהלך זה מיל וזה מיל נמצאו רחוקין זה מזה שני מילין. ב. אשה שהיתה יושבת וממתנת לאיש. כל זמן שהיתה בדעתו להינשא לה היתה יושבת וממתנת לו. כיון שהפליג דעתו ממנה היא היתה הולכת ונישאת לאחר.

במקורות, הביטוי הזה משמש כאמירה בשבח שמירת התורה. בימינו, משתמשים בו גם כדי להדגיש את חשיבות השמירה על הקשרים החברתיים וההתמדה בפעילות החברתית: אם מתרחקים קשה יותר לשוב ולהתקרב.

ועוד נקודה מעניינת עולה מהפתגם הזה. מאיר אריאל אומר "יעזבךּ יומיים", בדגש בכ"ף הסופית. מהו הדגש הזה?

אם נחפש עוד מילים שיש להן הסיומת הזאת, נגלה שמדובר בצורה מקראית, נדירה למדי:

• בסיפור גן עדן, אלוהים מחפש את האדם וקורא לו: אַיֶּכָּה (בראשית ג ט), כלומר איי (איפה) + אתה (-ך). במקרה זה המילה נכתבת בה"א בסופה.
• בתפילת שחרית אומרים: לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ (תהילים ל); ובהלל: אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ; אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ (תהילים קיח).
• ובברכת כהנים נאמר: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו).

סיומת הכ' הדגושה משמשת במקרא ככל הנראה לצורך הדגשה וחיזוק של המילה.