ביטוי זה אחראי לכמה טעויות משעשעות: יש השוגים וכותבים אותו באל"ף ("שמנא וסלתא") כאילו היה זה ביטוי בארמית. אחרים סבורים שמדובר בשמן וסלט וכותבים "שמנה וסלטה" – וגם זה כמובן לא נכון.

הביטוי הוא במקורו צירוף מילים תנ"כי: מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ (ויקרא ב ב) פירושו "מהסולת שלה ומהשֶמֶן שלה". סולת, כמו ◄קוטב וכותל, מנוקדת בהטייה בקמץ קטן (סָּלְתָּהּ), והה"א מנוקדת במפיק, לסימון צורת השייכות בנקבה. במקור התנ"כי, הכוונה היא למנחה עשויה סולת ושמן.

היום משתמשים בביטוי הזה באופן מושאל, במשמעות של מיטב העם, האליטות. ולרוב נוהגים להפוך את סדר המילים התנ"כי ולומר: מִשַמְנָהּ ומסוֹלתהּ.