הפירוש המקובל היום לביטוי הוא שהאדם העז לומר משהו לא מקובל, שאין לאמרו בקול רם. "דל" פירושו לרוב "עני", ולכן נהוג לייחס לביטוי הזה משמעות דומה לביטוי "לעניות דעתו".

אבל במקור היתה כנראה לביטוי הזה משמעות שונה. הביטוי לקוח מספר תהילים: "שִׁיתָה ה', שָׁמְרָה לְפִי; נִצְּרָה, עַל-דַּל שְׂפָתָי" (קמא ג). וכבר בניתוח התחבירי של הביטוי הזה נתקלים בבעיה: דל הוא שם תואר, אבל הצורה היא צורת סמיכות (כמו בית־ספר), ובה הנסמך (המילה הראשונה) צריך להיות שם עצם, ולא תואר. לדוגמה, "חם" גם הוא תואר, אבל כשגוזרים ממנו סמיכות אומרים "חום־גופם", וכנ"ל זב – זוב־דמם, קר – קור־רוחם וכך הלאה. כלומר, ממבנה הצרוף מתבקש שהמילה "דל" תהיה שם עצם.

המפתח לפתרון התעלומה טמון כנראה במשמעות העתיקה של המילה דל, בתקופת ההתהוות של השפה. בעברית העתיקה, "דל" לא היה רק שם תואר אלא גם שם עצם (בזכר), ומשמעו דלת.

למשל באלפבית הערבי, שכמו בעברית משמר את השמות העתיקים של האותיות, האות המקבילה לדל"ת שלנו נקראת דאל. כלומר דל = דלת. ובאיוב נאמר: "דַּלְתֵי פָנָיו, מִי פִתֵּחַ; סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה" (מא ו). אז גם על פי איוב, דלתות הפנים הן השפתיים.

ואם מתבוננים בציור של האות דל"ת ◄בכתבי היד הקדומים, אפשר לראות שדל בעולם העתיק לא היתה סתם דלת, אלא כנראה פתח משולש של אוהל, דלת אשר תלויה על ציר אופקי ומתנדנדת (מידלדלת!) קדימה ואחורה.