השפה העברית - שורשים תנייניים

שורש תנייני (שניוני, משני, שני – מארמית) הוא שורש שנוצר משם עצם או שם פעולה, כאשר לקחו חלק מאותיות השורש הראשוני (המקורי) והוסיפו להן את אחת המוספיות או התחיליות של השם.

לדוגמא: השורש רו"מ במשקל תַקְטֵלָה – תרומה. משם העצם הזה נלקחו אותיות השורש המקורי ר', מ', ונוספה להן האות ת' שהייתה חלק מהתבנית של השם ולא הייתה שייכת לשורש המקורי. כך נוצר השורש: תר"מ ← תרמנו, התרים, וכו.

דוגמאות לשורשים תניינים –

גזרת נחי פ"ו: מוקד (יק"ד) ← לְמַקֵּד (מק"ד)
גזרת נחי עו"י:
תחילה (חל"ל) ← הפועל התחיל (תח"ל). מכאן נוצר גם שורש תנייני כפול (איתחל)
גזרת השלמים - יצירת שורשים תניינים רבועיים (4 אותיות שורש):
- מרכז (רכ"ז) ← מירכז (מרכ"ז),
- מקצוע (קצ"ע) ← התמקצע (מקצ"ע),
- אזכרה (זכ"ר) ← איזכר (אזכ"ר), ◄אבחנה (בח"ן) ← איבחן (אבח"ן)
גזרת נחי ל"י/ה: כמות (כמ"ה) - כימת (כמ"ת)

וגם בתנ"ך יש דוגמה לשורש תנייני:
אבה – במשמעות רצה: אוּלַי לֹא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרַי (בראשית כד ה)
תאב – הפך לפועל בפני עצמו: תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ (תהילים קיט קעד)